שבת בצהריים. תפילת מנחה הסתיימה, בית הכנסת מתכונן ללימוד אבות ובנים, ואז נכנסת קבוצה של מתפללים צעירים. בתוך דקות הם מתחילים תפילה עצמאית, ניגשים לארון הקודש ומבקשים להוציא ספר תורה. הגבאי מבין מיד: מדובר במניין מאוחר, מחוץ לזמן שנקבע, כזה שעלול לשבש את הסדר הקהילתי ולעורר מחלוקת.
הסיטואציה הזו, כך מעידים גבאים מכל רחבי הארץ, אינה מקרה חריג. בשנים האחרונות הולכת ומתרחבת תופעה של מתפללים שמגיעים באיחור ודורשים לקיים מניין אלטרנטיבי, לעיתים תוך הפרעה למניין המרכזי, ולעיתים לאחר שזמן התפילה כבר חלף. הגבאי מוצא את עצמו בתווך: בין הרצון לקרב, לבין החובה לשמור על זמני התפילה, כבוד המקום וסדר הציבור.
תפילה בזמנה וקדושת הקריאה
ההלכה מייחסת חשיבות רבה לזמני התפילה. כבר בגמרא במסכת ברכות נאמר שתפילת שחרית יש לה זמן מוגדר, ומי שמתפלל לאחריו אומנם קיים מצווה, אך לא כתקנה. הרמב"ם פוסק בפירוש שתפילה לאחר זמנה אינה לכתחילה.
ביחס להוצאת ספר תורה, הדברים מורכבים אף יותר. השולחן ערוך פוסק שאין להוציא ספר תורה ממקומו אלא לצורך מצווה ברורה, והרמ"א מחמיר שגם באותו מבנה אין להוציא ספר תורה למניין שאינו קבוע, אלא במצבים מיוחדים. המשמעות המעשית היא שהוצאת ספר תורה למניין מאולתר, מחוץ לזמן הקבוע, אינה דבר פשוט מבחינה הלכתית.
פוסקים בדורות האחרונים הדגישו כי יש הבדל בין מקרה של אונס חד־פעמי לבין יצירת נוהג קבוע של מניינים מאוחרים. כאשר הדבר הופך להרגל, יש בכך זילותא דתורה ופגיעה בכבוד ספר התורה, שאינו “נכס ציבורי חופשי” אלא חפץ של קדושה, עם זמן, מקום וכללים ברורים.
בין בדיעבד לכתחילה
יש פוסקים שהתירו בדיעבד הוצאת ספר תורה למקום שאין בו ארון קודש קבוע, כאשר מדובר בציבור שלם שלא שמע קריאה כלל, ובשעת דחק ממש. אך כולם מדגישים שאין להפוך זאת לנוהג קבוע, ואין להקל ראש בדבר.
גם רבנים בני זמננו התריעו מפני הפיכת ספר התורה לכלי לפתרון חברתי. במקרים רבים, כך נטען, אין מדובר בצורך אמיתי אלא בנוחות, עצלות או זלזול בזמנים – ואת זאת אין לעודד.
המציאות בשטח: שלושה מודלים
מהשטח עולות שלוש גישות עיקריות:
- איסור מוחלט – קהילות שבהן יש מניין אחד בלבד ובשעה קבועה. מי שאיחר, מתפלל ביחידות. המטרה: לשמור על חוזק המניין המרכזי ועל משמעת קהילתית ברורה.
- הכלה מבוקרת – קהילות שהבינו שיש ציבור קבוע שמגיע מאוחר, ולכן קבעו מראש מניין נוסף ומוסדר בשעה מאוחרת, עם גבולות ברורים.
- כניעה למציאות – מקומות שבהם ריבוי המניינים הפך לעובדה, והרב והגבאים החליטו “להניח להם”, לפתוח חדרים נוספים ואף לאפשר שימוש בספרי תורה, מתוך שיקול של מניעת כאוס גדול יותר ובלימוד זכות על הציבור.
כל אחת מהגישות נובעת מהקשר קהילתי שונה, אך בכולן חוזרת אותה שאלה: האם הגמישות שומרת על קדושת בית הכנסת – או שוחקת אותה.
תפקיד הגבאי: סדרן או מחנך
הגבאי אינו רק אחראי לפתיחת הדלתות. במקרים רבים הוא גם הדמות החינוכית בפועל. כאשר נער צעיר רואה שמניין מתקיים בכל שעה, עם ספר תורה, ללא גבולות, הוא עלול ללמוד שזמני תפילה הם המלצה בלבד, ושאפשר “להסתדר” תמיד.
רבנים ואנשי חינוך התריעו כי בית הכנסת הוא המקום שבו נבנית משמעת קהילתית. סלחנות בלי גבול עלולה להפוך את הציבור לאוסף יחידים, במקום קהילה מאורגנת.
מן העבר השני, יש הטוענים כי הקשחה יתרה מרחיקה מתפללים ויוצרת ניכור. הגבאי נדרש, אפוא, לאיזון עדין בין הכלה לבין הצבת גבולות.
גם שיקול כלכלי
מעבר להיבט ההלכתי והחינוכי, קיימת גם פגיעה כלכלית. במניינים המאוחרים לרוב אין מכירת עליות מסודרת, ולעיתים מדובר בהפסד משמעותי לבית הכנסת, במיוחד במקומות שבהם זו הכנסה מרכזית. גם שיקול זה מונח, לא אחת, על שולחן ההחלטות של הגבאים.
מה מלמדת התמונה הכללית
מתברר שאין פתרון אחיד. בקהילות מסוימות התופעה כמעט ואינה קיימת, באחרות היא שכיחה מאוד. יש מקומות שבהם הציבור כלל אינו מעלה על דעתו לפתוח מניין נוסף, ובמקומות אחרים הדבר נתפס כדבר מובן מאליו.
אך גם במקומות המקילים, ההבנה הרווחת היא שמדובר בפתרון של בדיעבד ולא לכתחילה. לכתחילה, תפילה בזמנה, במניין המרכזי, היא הדרך הראויה והמתוקנת.
סיכום
המניינים המאוחרים מציבים אתגר מורכב: הלכתי, קהילתי וחינוכי. אפשר לגלות סבלנות, אפשר למצוא פתרונות יצירתיים, אך אסור לאבד את העיקרון הבסיסי: בית הכנסת אינו שייך ליחידים אלא לקדושה ולציבור כולו.
הכרעות בתחום זה אינן יכולות להיות אוטומטיות. כל קהילה נדרשת לשאול את מורה ההוראה שלה, לשקול את אופייה, ולהגדיר גבולות ברורים. כי בלי זמן, בלי מקום ובלי סדר – גם הכוונות הטובות ביותר עלולות לפגוע במה שבית הכנסת נועד להיות: מקדש מעט.
