נאחז בקרנות המזבח

הפרדת סמכויות בבית הכנסת היא לא מותרות אלא חובה

שלושים שנה שירת מר יצחק אוחיון (שם בדוי) כגבאי בית הכנסת המרכזי בשכונת נווה הדר. הוא לא נכנס לתפקיד ביום אחד: התחיל כעוזר, התקדם בזכות חריצות ואמינות, והפך עם השנים לדמות המרכזית והבלעדית בניהול בית הכנסת. תחזוקה, תרומות, גבייה, עליות לתורה, סדרי תפילה, חשבון הבנק – הכול עבר דרכו.

לא היו בחירות, לא היו ועדות, ולא הוגשו דוחות. הציבור סמך עליו, אולי יותר מדי. במשך שנים זה עבד. ואז הקהילה השתנתה.

באספה שנתית דרשו מתפללים לקיים בחירות מסודרות ולבחור ועד וגבאים חדשים. ההצעה התקבלה, נערכו בחירות דמוקרטיות, ונבחר ועד חדש. רב הקהילה בירך על המהלך.

אלא שהגבאי הוותיק סירב להכיר בתוצאות. הוא לא מסר מפתחות, לא העביר גישה לחשבון הבנק, לא חתם על תשלומים, והמשיך להתנהל כאילו דבר לא השתנה. בפועל, בית הכנסת שותק כלכלית: חשמל נותק, ניקיון הופסק, לבעל הקורא לא שולם. הציבור מצא את עצמו שבוי במבוי סתום שנוצר מריכוז סמכויות בידי אדם אחד.

כשהגבאי הופך ל”בעל הבית”

גם מרדכי (שם בדוי) שירת שנים ארוכות כגבאי יחיד. בלי כוונה רעה, כל הכוח התרכז ביד אחת: הכספים, המפתחות, הקשרים וההחלטות. כשהציבור דרש ריענון והרחבת הנהגה, נערכו בחירות – וגם כאן סירב הגבאי הוותיק לפנות את מקומו. "מה זה הדבר הזה? ויקום מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף? יש לכם מושג מה עברתי כאן כל השנים? אני לא גבאי, אני מייסד ובעל בית. איש לא יכול להזיז אותי מכאן, בטח לא אתם החדשים והצעירים".

ושוב אין כסף, כי הוא לא חותם ואין מהיכן לשלם חשבונות לא לחשמל, לא לניקיון, לא לבעל הקורא. כל הכספים עדיין עברו דרך החשבון הישן, הרשום על שמו של הגבאי הוותיק. ניסיונות הידברות עלו בתוהו. בלית ברירה נפתח חשבון חדש אך הציבור לא עודכן, הוראות הקבע נותרו ישנות, והפעילות הכלכלית התרוקנה. הציבור הפך שבוי במצב לא חוקי, לא תקין ובעיקר לא בריא.

כוח הציבור ותקנות הקהל

ביסודו של כל הדיון עומדת שאלה מרכזית – האם מי שיסד את בית הכנסת או מי שמכהן בתפקיד הגבאי לאורך שנים רבות, רוכש בכך בעלות מסוימת על בית כנסת ציבורי? התשובה ההלכתית והמשפטית חד־משמעית, לא! וכפי שיובא לקמן.

הבסיס ההלכתי להכרעות ציבור הוא תקנת בני העיר. הגמרא (בבא בתרא ח, ב) אומרת: "תיקנו בני העיר, דבריהם קיימים".

הר"ן (דרוש יא) כותב: "כח הציבור בא בכח תקנה, ואין היחיד יכול לעמוד בפני ציבור כשהוא פועל לתועלת הכלל"

הרא"ש (כלל ו, סימן יט)כותב: "דבר פשוט הוא כי הציבור יכולים למנות ולהעביר שליחים ממונים כפי מה שיראה בעיניהם לתקנות הציבור, ואין רשות ביד הממונה לעמוד במשרתו אם לא ירצו בו"

המהרש"ל (ים של שלמה, בבא קמא פרק י)כותב: "מנהג ותיקון הקהל מחייבים, ויש לציבור כח למנות ולהעביר גבאי או ממונה כאשר רואים צורך לתקנות הציבור"

הרמב"ם (הלכות תפילה יא, ב) כותב: "בתי כנסיות ובתי מדרשות שבכפרים – מותר למוכרן… אבל של עיירות גדולות, כיון שהם של הציבור – אין מוכרים אותן לעולם".

גם השולחן ערוך (או"ח קנג, ז) פוסק: "בית הכנסת של רבים אין יכולים היחידים לעשות בו כרצונם".

מכאן עולה המסקנה הברורה כי גבאי, מעצם תפקידו, אינו בעלים אלא שליח ציבור, אשר תפקידו מוגבל לסמכויות שניתנו לו מכוח הציבור, ואם הציבור החליט אחרת – פוקעת שליחותו.

גבאי – שליח הציבור

בעבר היה מקובל לראות בגבאי מעין "נאמן" של הקהל, אך לא שליט יחיד. הגמרא (ביומא כו, א) מספרת על גבאי בית המקדש איש הר הבית שתפקידו היה לפקח על הנעשה אך היה כפוף להוראות הסנהדרין.

הפוסקים מדגישים כי גבאי חייב לפעול על פי רצון הציבור, וודאי שאין לו סמכות להחזיק בכספי ציבור שלא כדין.

בשו"ת מהרש"ם (ח"א סימן כ) מבואר: "הגבאי – שליח בלבד, כל פעולה מעבר לכך גזל בידו". משמע שיש בידי המשלח, הציבור, זכות להפסיק את שליחותו.

מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל בשו"ת יביע אומר (ח"ו חו"מ סי ו) כותב: "גבאי המסרב למסור סמכויות או נכסים ברי זה גוזל ציבור", ועל כן בית דין מוסמך לכופו לכך.

גם הרב בן ציון אבא שאול זצ"ל בספרו אור לציון (ח"ב, הלכות צדקה) כותב: "אפילו נאמן, כשהציבור מבקש לסיים כהונתו פוקעת מיד שליחותו"

והחיד"א (פני דוד, יתרו) כותב: "מינוי גבאים על פי רבים, לא ביד יחיד, כי אין אדם רואה נגעי עצמו ושלום הציבור תלוי בסדרו".

כלומר: אין ליחיד שליטה מלאה על בית כנסת ציבורי, ולכן גבאי חייב לפעול על פי רצון הציבור, וודאי שאין לו סמכות להחזיק בכספי ציבור שלא כדין. גם אם הקים את בית הכנסת, גם אם ניהל אותו עשרות שנים. וגם אם כוונותיו טובות, הגבאי הוא שליח של הציבור ולא בעלים.

אין בעלות פרטית על ציבור

גם לפי הדין האזרחי במדינת ישראל, אין לאדם סמכות לשלוט באופן חד-צדדי על עמותה או גוף ציבורי כמו בית כנסת.

חוק העמותות קובע מפורשות כי ניהול תקין מחייב:

•        בחירות סדירות

•        פרסום דוחות

•        קיומה של ועדת ביקורת

•        דיווח על החלטות.

אם בית הכנסת אינו רשום כעמותה, הוא נחשב כאגודה לא רשומה אך כפוף לעקרונות של מנהל תקין, וודאי שאינו רכושו של יחיד.

בפסק דין 62545-06-22 עיריית קריית מוצקין ואח' נ' בית הכנסת המרכזי שדרות השופטים, דן בית המשפט במקרה שבו סירב הגבאי להעביר סמכויות לוועד שנבחר כדין. בפסק הדין נכתב: "אין לאדם פרטי זכות להחזיק בניהול של גוף ציבורי ללא בחירה תקינה. סירוב למסור חשבון (בנק), מפתחות, ומסמכים – עילה להתערבות שיפוטית".

בפסק דין נוסף עמ"נ 34784-07-16 נכתב: "עמותה או גוף דתי אינם רכוש פרטי, והחזקה בתפקיד אינה מקנה שליטה לצמיתות".

בחוזר רשם העמותות לשנת 2019 נכתב: "סירוב להעביר סמכויות, או המשך ניהול עמותה ללא בחירה חוקית, מהווה עילה לפנייה משפטית ואף לפתיחה בהליך פלילי".

עו"ד אייל בסרגליק, מומחה לעמותות, מסביר: "גבאי הוא שליח הציבור. הסירוב להעביר שליטה אחרי סיום כהונתו אינו חוקי, אינו מוסרי, ופותח פתח לנזק ממשי לציבור ולמוסד. גבאי כזה חשוף לתביעות, לצווי עשה, ואף לביטול ההרשאות שלו מול הבנק".

חובה להפריד רשויות

בבתי כנסת רבים קיימת אי־הבחנה מסוכנת בין תפקידים רוחניים לבין תפקידים ניהוליים. כאשר אותו גבאי אחראי גם לקביעת שיעורים, גם למינוי בעלי תפילה, גם לניהול כספים וגם להחלטות תקציביות – נוצר עירוב מסוכן בין שליחות רוחנית לבין שלטון מעשי יחיד. גבאי צריך לפעול בשיתוף עם גבאים נוספים בחלוקת סמכויות ולהקפיד על שיתוף פעולה עם רב בית הכנסת, אם ישנו.

הגמרא בברכות (נה, א) אומרת: "אין ממנין שררה על הציבור אלא מדעת הציבור", ומסביר הרמב"ם (הלכות מלכים ג): "אין מעמידין מלך אלא ברצון העם".

כך גם בבית הכנסת: לא ניתן לכפות הנהגה שלא קיבלה את אמון הקהל. מנגנוני בחירה, שקיפות והעברת סמכויות אינם סיסמה – אלא עיקרון הלכתי יסודי.

על כן בכל בית כנסת יש להיזהר משלטון יחיד, וכל בית כנסת חייב תקנון ברור. הנה סעיפים מומלצים:

1.      בחירות קבועות אחת ל־3 שנים.

2.      מגבלת קדנציות – כל גבאי יכול לכהן עד 2 קדנציות בלבד.

3.      חתימה כפולה – כל תשלום יתבצע באישור שני חברי ועד.

4.      שקיפות מול הציבור – שילוט חודשי הכולל תקציר הוצאות, פעילויות שהתקיימו ותוכניות לעתיד.

5.      ועדת ביקורת עצמאית – מתוך הציבור או איש מקצוע חיצוני.

6.      תקנון העברה מסודר – תיעוד מסודר של מסירה בכל חילופי תפקידים.

7.      אחריות משפטית – סעיף שמבהיר כי כל מי שמסרב להעברת תפקידים או מסמכים – צפוי לתביעה.

כך הציבור מרגיש שותף – והגבאים אינם "מנהלים את בית הכנסת", אלא פועלים בשם הציבור ומכוחו.

מה עושים כשגבאי מסרב לפנות את מקומו?

כאשר קהילה נתקלת בגבאי שמסרב לפנות את מקומו ולהעביר את הסמכויות לנבחרים החדשים, יש לפעול לפי שלבים:

פנייה ישירה בלשון רכה – לעיתים דיבור ישיר, כבוד והסברה – פועלים יותר מכל איום. יש להסביר לגבאי כי תפקידו הסתיים, ולהציע לו תפקיד ייצוגי כגבאי כבוד או יועץ.

פנייה לרב המקום – אם יש רב מוכר לבית הכנסת, פסיקתו מחייבת, וההלכה קובעת כי יש לשמוע בקול חכם המקום בענייני ניהול. הרמ"א (חו"מ קסג, ב) פוסק שמי שמסרב לשמוע לרב המקום "יש בידו דין מורד בקהל".

פנייה לבית דין רבני – בתי דין קהילתיים יכולים להוציא פסק מחייב להעברת מפתחות, גישה לחשבון, הוראות קבע וכן הלאה. הגבאי המסרב – נחשב לפי ההלכה כ"מחזיק בגזל".

פתיחה בהליך משפטי – כאמצעי אחרון ולאחר קבלת היתר מבית דין רבני ניתן לפנות לעורך דין ולהגיש תביעה אזרחית. בתי המשפט בישראל מכבדים את הנהלים הקהילתיים, אך אינם מאפשרים החזקת כספי ציבור בניגוד להחלטת רוב המתפללים.

תפקיד של שליחות

חובה לזכור כי הגבאות בבית הכנסת איננה קרדום לחפור בו, ולא שררה להתפאר בה, אלא שליחות ועבדות, כדברי רבן גמליאל (הוריות י, א): "כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם, עבדות אני נותן לכם". גבאי אינו בעלים אלא שליח. תפקידו הוא לשרת את הקהל, לא להכתיב לו. "ולא יתגדל לבו… אלא יהיה לבו בקרבו כלב כל ישראל" (רמב"ם, מלכים ג).

זו תמצית הכול, גבאי שהוא שליח נאמן של ציבור ולא בעלים עליו. כל מי שמחזיק בכוח ללא גבול, גם אם מתוך כוונה טובה, פוגע בסדר הציבורי ובכוח הציבור. בחירות שמתקיימות ברצון הציבור מחייבות, והעברת סמכויות לנבחרים אינה חסד אלא חובה הלכתית ברורה. להפך. בחירות תקינות מחייבות, והעברת סמכויות איננה מחווה של רצון טוב – אלא חובה הלכתית, ציבורית ומשפטית.