בהלכה נקבעו זמנים ומסגרות לקריאת התורה בציבור (בשבתות, חגים, שני וחמישי ועוד), ובדרך כלל אין פותחים את ארון הקודש להוציא ספר תורה אלא בזמנים אלה. על כן מתעוררות שתי שאלות יסוד:
- האם מותר להשאיל ולהוציא ספר תורה מבית הכנסת לטיולים, בתי אבלים, אולמות ועוד?
- האם מותר להוציא ספר תורה שלא בזמנו – לצורכי חינוך, הדגמה לילדים, או כבוד לתורמים ואנשי ציבור?
כדי לענות על השאלות הללו, נסקור את המקורות ההלכתיים והדעות השונות – מהשולחן ערוך דרך פוסקי הדורות האחרונים ועד רבני זמננו. נראה שיש שיטות להקל לצד שיטות להחמיר, וכל קהילה וגבאי יתנהלו בהתאם לדעת רבותיהם.
טלטול ספר תורה
במסכת יומא (ירושלמי פרק ז) נאמר: "ספר תורה לא זזה ממקומה".
וכך מופיע בשולחן ערוך (או"ח קלה, יד): "בני אדם החבושים בבית האסורים, אין מביאים אצלם ספר תורה אפילו בראש השנה ויום הכיפורים". ומוסיף המשנה ברורה (ס"ק כח): "כבודה של תורה שילכו אליה ולא שתלך היא אל האנשים".
בזוהר (ויקהל רה) כתוב: "וי לה לספר תורה אם מוציאים אותה ממקומה, אפילו מבית כנסת לבית כנסת".
משמע שאסור להוציא ספר תורה ממקומו שלא בזמנו, וכל טלטול של ספר תורה הוא בעייתי, אלא אם כן יש הכרח גמור בדבר.
אך לא הכול סוברים כך. הרמ"א בהגהותיו על השולחן ערוך כותב: "אבל אם מכינים לו ספר תורה יום או יומיים קודם מותר, ואם הוא אדם חשוב, בכל עניין שרי". כלומר, אם מעבירים את הספר יום או יומיים מראש, שאז זה נחשב לקביעות ולא הוצאה ארעית, ומקצים לו מקום מכובד – אין בכך ביזיון, וכן אם מדובר בזקן וחולה או באדם חשוב במיוחד כגון תלמיד חכם, ראש ישיבה או נשיא קהילה, שאינם יכולים להגיע לבית הכנסת, יש מקום להקל, שכן התורה נועדה להיקרא גם על ידם.
גם רבי חיים פלאג'י (ברכי יוסף שם) כותב: "אם עושים הכנה של מקום קבוע, ומוליכים בכבוד, אין בזה זלזול אלא להפך – הדגשת כבודה של תורה."
השְאָלה לבתי אבלים
אחת השאלות הרגישות המעסיקות את גבאי בתי הכנסת נוגעת לבקשות של משפחות אבלות – ובעיקר כאשר אחד מבני הבית הוא תלמיד חכם, רב קהילה או אישיות חשובה – לקיים קריאה בספר תורה בתוך הבית במהלך ימי השבעה. האם מותר להוציא את ספר התורה מבית הכנסת ולהביאו לבית האבל?
מדברי השולחן ערוך (או"ח קלה, יד) שהבאנו לעיל – "בני אדם החבושים בבית האסורים, אין מביאים אצלם ספר תורה אפילו בראש השנה ויום הכיפורים" – משמע שאפילו כאשר מדובר ביום הקדוש ביותר בשנה, אין מוליכים את התורה אל האדם – אלא האדם נדרש לבוא אל התורה. מכאן לומדים שכבוד ספר התורה מחייב שהוא יישאר במקומו, וכל העברה ממקומו הקבוע דורשת הצדקה הלכתית מובהקת.
בעל ה"פרי מגדים", הרב יוסף תאומים (באשל אברהם שם), מחמיר במיוחד, וכותב כי הוצאת ספר התורה לצורך יחיד – אפילו לצורך קריאה – נחשבת כזלזול ממש: "ולא יוליכוהו אלא במקום קבוע, ואם לצורך יחיד – הוי כבוד התורה מושפל".
הכף החיים (או"ח שם) כותב: "אף אם יש עשרה, כל שלא במקום קבוע ואין בו כבוד כראוי – יש למנוע מלהוליך ספר תורה." כלומר, עצם קיום מניין בבית האבל איננו מספק כשלעצמו – אלא אם כן יש לכך מקום מכובד, קביעות וזמן ברור.
הרב בן-ציון אבא שאול זצ"ל, ראש ישיבת פורת יוסף, התנגד נחרצות לנוהג זה. במכתבו שפורסם ב"קובץ תורני פורת יוסף" (חלק א) כתב: "אין להוציא ספר תורה לבית אבלים. כבודה של תורה שלא תטלטל ממקומה לקראת בני אדם, אלא יבואו הם אליה." לדבריו, עצם הרעיון להפוך את ספר התורה ל"מבקר" בבית האבל נוגד את גדרי הקדושה והכבוד הראויים.
המשנה ברורה (ס"ק כח שם) מזהיר מפני הפיכת ההיתר החד־פעמי לנורמה קהילתית וכותב להימנע מהשאלה לבתי אבלים וכדומה, "ומנהג קבוע בטעות – קשה לתקנו. על כן צריך למנוע לכתחילה."
לצד הגישה המחמירה, יש גם פוסקים שבנסיבות חריגות מצאו מקום להקל, כאשר מדובר באדם חשוב במיוחד, באדם שאינו מסוגל לצאת מביתו כלל, או כשמדובר בקהילה כפרית שאין לה בית כנסת קרוב.
הגר"מ שטרנבוך בשו"ת "תשובות והנהגות" (חלק א סימן תטז) כותב :"אם האבל תלמיד חכם חשוב, ויש עשרה אנשים קבועים שם לקריאה, ויקראו בה בכבוד – אפשר להקל, כי כאן יש קביעות של זמן ותורה."
הרב עובדיה יוסף זצ"ל, בשו"ת "יביע אומר" (חלק ו, אורח חיים סימן כד), מביא גישה דומה: "אין לעשות כן לכתחילה, אבל בשעת הדחק – כגון זקן מופלג שאינו יכול לזוז – ובליווי מכובד – אפשר להקל."
גם הגאון רבי אליעזר וולדנברג, בשו"ת "ציץ אליעזר" (חלק טז סימן ל), כותב בבירור: "ההוצאה לבית האבל פסולה לכתחילה. אך אם מדובר באדם חשוב במיוחד או שיש בכך צורך ציבורי – חובה לשקול לגופו של עניין."
המשותף לשיטות המקילות הללו הוא הדגש על נדירות, חשיבות האדם, קביעות במקום, וליווי של מניין מכובד – תוך מניעת הפיכת ההיתר לתקדים.
לסיכום: השאלת ספר תורה לבית אבלים נחשבת אסורה ברוב המקרים, מחשש לביזוי, לפגיעה בקביעות הספר במקומו הקבוע וליצירת נורמות קהילתיות של קלות ראש. ההיתר קיים אך ורק במקרים חריגים – כאשר מדובר באבל שהוא תלמיד חכם או אדם חשוב שאין באפשרותו להגיע לבית הכנסת כלל, ויש מניין קבוע, מקום מכובד, וכמו תמיד בעניינים של קדושה – לא הגבאי יקבע, אלא דעת תורה. ההכרעה נתונה לרב הקהילה.
טיולים ושבתות חוץ
פוסקים בני זמננו נחלקו בשאלת השאלת ספר תורה לאירועים במקומות מרוחקים – כגון שבתות ישיבתיות, טיולים, כנסים תורניים ובתי אבלים:
הרב עובדיה יוסף זצ"ל בשו"ת "יחוה דעת" (ח"ו סי' לב) כותב: "אין לטלטל ספר תורה ממקומו אלא לצורך גדול, ובאופן זמני ובתנאים מחמירים של כבוד ושמירה".
הרב וואזנר זצ"ל (שו"ת "שבט הלוי" ח"ה סי' נה): "בלא קביעות קריאה ציבורית אין שום היתר, וכל שכן שאין לעשות כן לקלות ראש."
לעומתם, הרב אליעזר מלמד ("פניני הלכה", תפילה פרק כב) מקל במצבים מסוימים: "כשמדובר בציבור גדול שלומד ומתפלל במקום אחר, ויש בזה צורך רוחני חינוכי – מותר, ובלבד שיעשו זאת בכבוד הראוי."
לצורך חינוך או כבוד לאורחים
לדעת פוסקים רבים, ובפרט לפי שיטת השולחן ערוך, אסור להוציא ספר תורה שלא לקריאה ציבורית מסודרת.
כבר הזכרנו את דברי המשנה ברורה (קלה כח) – "כבודה של תורה – שילכו אליה ולא שתלך היא אל האנשים", והכף החיים מזכיר את הזוהר ואומר: "אין להוליך ספר תורה ממקום למקום אפילו לצורך מצווה".
משמע מדבריהם שההיתר קיים רק כאשר מביאים את הספר לצורך קריאה בו, ולא כדי להניחו או להראותו בלבד. אם אין קריאה – יש בכך "שימוש" בספר התורה לצרכים חיצוניים, והדבר אסור. דהיינו גם הוצאה קצרה של הספר כדי להראותו לילדים או תורמים היא בזיון. התורה איננה חפץ חינוכי או תצוגה כלשהי. הספר נועד לקרוא בו.
מאידך גיסא, רבים אחרים מהפוסקים מתירים ואומרים שדווקא הוצאה לצורך חינוך ילדים או חיזוק הקשר של תורם חשוב אל המסורת נחשבת כבוד התורה – ולא להפך, כפי שעולה משיחות עם גבאים המספרים על אורחים שהוזמנו לבית הכנסת, ובמהלך הביקור הוצג לפניהם ספר התורה. "אחד מהם בכה מהתרגשות", מספר אחד הגבאים, אבל מתריע שחשוב למצוא את האיזון ולא להפוך זאת להרגל: "ברגע שזה קורה פעם בשבוע – זה הופך לריק."
הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל (הליכות שלמה תפילה פרק יב) כותב: "אם ההוצאה נעשית באווירת חינוך והדרכה, ולוּ בליווי מבוגרים, אין בזה זלזול אלא חביבות."
הרב יצחק יוסף שליט"א (ילקוט יוסף תפילה ח"ד): "אפשר להראות ספר תורה לילדים בליווי, אם הדבר מחזק אהבת התורה, ואין עושים בו שימוש של תצוגה בלבד."
הוצאת ספרי תורה בשמחת תורה
בשמחת תורה אנו מוציאים את כל ספרי התורה גם אם לא קוראים בהם. אם כן, יש מקום ללמוד מזה שהוצאה לכבוד התורה ושמחתה – אינה זלזול אלא הידור.
הרב יעקב עמדין (מור וקציעה): "בריקוד עם ספר התורה יש כבוד יתר, והוא עצמו חלק ממעמד התורה."
גם הרב עובדיה יוסף (בשולחן יוסף או"ח סימן תרסט, וכן בהליכות עולם חלק ב עמ' רא) מתיר בהתקיים תנאים נאותים שמכבדים את ספר התורה, כגון כאשר הספר מונח תחת חופה נאה ומובל בידי אנשים יראים, וכאשר יש שמירה על כבודו להוציאו לרחובה של עיר לצורך ריקודי מצווה, כגון בשמחת תורה ובהכנסת ספר תורה.
באתר 'צעירי חב"ד' במדור שאלות לרב, הובאה שאלה זו והתירו לעשות כן "אם יש בדבר משום שמחת תורה, כבוד הספר וחביבותו על הציבור, כגון לצורך ריקודים בשמחת תורה".
כל האמור – לפי ההלכה. אבל מה דעתו של התורם?
הפוסקים נחלקו כאמור אם מותר להוציא ספר תורה ממקומו הקבוע לבית אבלים, לשטח, או לצרכים חינוכיים. אך גם אם הושגה הכרעה הלכתית להקל, לא בכך תמה הסוגיה. יש לשאול שאלה נוספת, אולי אפילו מוקדמת:
במקרים רבים, ספרי תורה נתרמים מאת יחידים או משפחות, לעילוי נשמת יקיריהם. פעמים רבות התרומה כוללת כתב הקדשה, ולעיתים אף חוזה או מכתב הבהרה. יש תורמים שאומרים במפורש: "זה ספר לקהילה – תעשו בו כראות עיניכם". אבל יש תורמים רבים שיאמרו:" לא בשביל זה תרמנו."
הסכם בין תורם לבית הכנסת – מה חשוב לבדוק?
כאשר נכתב הסכם בין בית כנסת לבין תורם ספר תורה, חשוב מאוד לברר ולהבהיר בו את הסעיפים הבאים:
- בעלות הספר – האם הספר נמסר לבעלות מלאה של בית הכנסת, או להשאלה קהילתית?
- שימוש והעברה – האם מותר להוציא את הספר מהיכל הקודש? האם מותר להשתמש בו בטיולים? באירועים חיצוניים? האם נדרש אישור מראש מהתורם או ממשפחתו?
- תנאי שמירה – האם יש מגבלות או הוראות מיוחדות? למשל: "הספר יוכנס רק להיכל שבו ארון נעול" או "אין להוציאו מחוץ לעיר".
- החזרת הספר – אם בית הכנסת נסגר או הועבר – האם הספר מוחזר לתורם? נמסר ליורשים?
חשוב לשים לב: אם ספר תורה ניזוק במהלך השאלה לטיול או לאירוע – ויש בפוליסה תנאים המפרים זאת (למשל: "אסור להוציא את הספר החוצה") – ייתכן שהביטוח לא יכסה את הנזק.
