במלאת חמש שנים להסתלקותו של אחד מעמודי התווך של עולם התפילה החסידי, הגה"צ רבי דוד מאיר ווייס זצ"ל, בעל ה"אמרי דוד", ראוי לעצור ולהתבונן בדמות שהייתה עצמה תפילה חיה. לא אדמו"ר, לא נושא משרה ציבורית, אלא עובד השם שעבודתו הייתה עבודת הלב, בקדושה, ביראה ובדיוק מופלא.
שורשים של אמונה מתוך החורבן
רבי דוד מאיר ווייס נולד בשנת תרפ"ה בעיירה סאטמאר שבהונגריה, לאביו הגה"ק רבי אברהם צבי ווייס זצ"ל, דיין ומורה הוראה חשוב, ולאמו הצדקנית מרת הענטשא מרים ע"ה, בתו של הרה"ק רבי ישעיה מקרעסטיר זי"ע. ילדותו נגדעה באכזריות עם חורבן יהדות הונגריה.
בשנות השואה עבר חמישה מחנות ריכוז והשמדה. גם שם, בתנאים הבלתי־נתפסים, שמר על תפילתו. הוא סיפר כי היה קם באישון לילה, לוחש קריאת שמע ושומר את תפילתו כאוצר נסתר. באחד הימים סירב לזרוק סידור תפילה שברשותו, אף שנצטווה לכך בידי קצין נאצי. הסירוב לא עלה לו בחייו, והוא נשא את הסידור עימו עד השחרור.
ארבעים שנות תפילה ביראה
בירושלים מצא את מקומו בחסידות בעלזא. חרף צניעותו, קולו ותפילתו העמידו אותו במהרה כאחד מעמודי התפילה. כ"ק מרן האדמו"ר מבעלזא שליט"א בחר בו לשמש בעל תפילה בהיכל הגדול של החסידות.
ארבעים שנה עמד לפני העמוד בכל שבת ומועד. תפילתו הייתה מדויקת, מלאה כוונה, נטולת קיצורים. גם כשחש ברע, לא דילג על תיבה אחת. מי שהתפלל עימו בימים הנוראים לא שכח את המראה: גוף רועד, דמעות שקטות, ותפילה מדודה כאילו כל מילה נספרת בשמים.
שבת – נשמה יתרה בפועל
שבת קודש הייתה מרכז חייו. תלמידיו זוכרים את התפילה ברחוב פרי חדש בירושלים, את ה"לכה דודי" שנאמר בדבקות, ואת מאבקו המודע בעצבות. “אני נלחם ביצר הרע עם הידיים והעיניים”, הסביר לנכדו.
השירה לא הייתה בעיניו תוספת – אלא עצם העבודה. “כשאני שר לכה דודי”, אמר, “אני רץ לקראת השבת כמו ילד קטן לאימו”. הוא חזר ואמר לבחורים: “לא צריך קול, צריך לב”.
לאחר בוכנוולד הועלה לארץ ישראל במסגרת קבוצת ילדים ניצולים. באותה ספינה עלה גם הילד לולק, לימים הרב הראשי לישראל הרב ישראל מאיר לאו. כל אחד מהם נשא עימו שארית קדושה מעולם שנחרב.
מאבק על קדושת התפילה
בשנותיו כמשפיע הבחין בתופעה מתרחבת: עלוני שבת הנקראים באמצע התפילה. אף שהעריך את הלימוד, ראה בכך סכנה רוחנית. “היצר הרע כבר לא אומר ‘אל תתפלל’”, אמר, “אלא ‘למד תורה במקום להתפלל’”.
בהשראת דברי הבעש"ט על “צובע”, הסביר כי הבעיה אינה בתוכן אלא בעיתוי. “גם ספר תורה סגור בזמן הברכות”, נהג לומר, “קל וחומר עלון”.
מאותה מעידה אישית אחת, שבה הציץ בעלון בזמן תפילה, קיבל על עצמו מאבק חינוכי: מכתבים, מודעות וקריאה לגבאים לאסוף עלונים לפני התפילה ולהחזירם רק בסיומה. בקהילות רבות נענו לדבריו, וגבאים העידו על שינוי רוחני ממשי.
חינוך דרך עדינות
מעולם לא הרים קול. גם כשבחור צעיר סטה מן הכללים, היה ניגש אליו בעדינות: “מה אתה מבקש עכשיו מהקב"ה?”. אותו בחור העיד כי מאז – לא נפרד מן הסידור באמצע תפילה.
בניו סיפרו כי בבית, גם בשעות קשות, לא נשמעה תלונה. “יש לי תפילה”, אמר, “וזה מספיק”.
רגעי פרידה
בליל שבת האחרון לחייו, והוא בן תשעים וחמש, ביקש ללבוש בגדי שבת ולשיר זמירות. “שבת מתקרבת”, אמר, “ואני רוצה לקבל אותה כמו שצריך”. הוא קרא תהילים, נעצר בפסוק “כי רצו עבדיך את אבניה”, לחש “אני מוכן”, ונדם.
הלווייתו יצאה מהיכל חסידות בעלזא בירושלים. אלפים ליוו אותו – רבנים, גבאים, חסידים ועמך ישראל.
צוואה של תפילה
בצוואתו ביקש להיות מן הראשונים לבית הכנסת, להתפלל מתוך סידור, ולא לאפשר לשום עלון או שיחה להסיח את הדעת. “אם אינך יכול לכוון הכול – כוון תיבה אחת. אבל באמת”.
רגע של שקט
רבי דוד מאיר ווייס זצ"ל לא היה רק בעל תפילה – הוא היה התפילה. דמותו היא קריאה לדור לשמור על קדושת בית הכנסת, על טוהר הרגע, על המפגש הישיר עם הקב"ה.
אם נישא את צוואתו, דמותו לא תישאר זיכרון – אלא מציאות חיה, והוא בעולמות העליונים ימשיך להתפלל עלינו, שגם אנו נזכה לעמוד לפני השם באמת.
