יש רגעים בקהילה שבהם כולם מבינים, מאוחר מדי, מה פירוש הביטוי "אין אדם יודע ערכו של דבר עד שהוא חסר". כך קרה בבית הכנסת “עטרת שלום”, כשגבאי ותיק בשם ר’ משה, אחרי עשרות שנים של עשייה, הודיע שהוא פורש.
ר’ משה לא ביקש כותרות ולא תעודות. הוא פשוט החזיק את בית הכנסת בידיים. וכשהרגיש שהלב נשחק, הוא אמר את מה שמעטים מעיזים לומר בקול, אני לא יכול יותר.
וכאן מתחיל הסיפור האמיתי. לא הסיפור על גבאי אחד, אלא על שאלה שהולכת ומתפשטת בעשרות קהילות: מה עושים כשאין מי שמוכן להיות גבאי? האם אפשר לנהל בית כנסת כמו שמנהלים בניין מגורים? ומה המחיר ההלכתי, המשפטי והקהילתי של מהלך כזה?
למה גבאי פורש אחרי ארבעים שנה?
לפעמים לא בגלל העומס, אלא בגלל האווירה.
ר’ משה שירת את הציבור בנאמנות. הוא פתח וסגר, דאג לניקיון, אסף סידורים, מכר מצוות, גבה תרומות, שילם חשבונות, תחזק תקלות, סידר מניינים, תיאם קוראים בתורה, והחזיק את המפתחות כפשוטו וכמשמעו. עם השנים הקהילה גדלה, נכנסו צעירים, נוספו רעיונות ותביעות. אבל במקום הערכה, הוא התחיל לספוג ביקורת יומיומית ולעיתים גם התקפות אישיות.
בשלב מסוים הוא אמר בפה מלא שהוא פורש. לא לאיום, אלא כנקודת סיום. מבחינתו המחיר הנפשי והבריאותי היה גדול מדי.
החיים בלי גבאי – ניסוי שנכשל
אחרי הפרישה כולם דיברו על “שינוי לטובה”. בפועל, לא היה אפילו מועמד אחד שיסכים לקחת אחריות כוללת. קבעו בחירות, פרסמו הודעות, ניסו לשכנע אנשים “נבחרים” להיכנס לתפקיד. התשובה שחזרה שוב ושוב הייתה: אין לנו זמן, זה תפקיד תובעני.
כדי לא להישאר תקועים, ניסו לנהל את המקום באמצעות תורנויות מתנדבים. אחד יפתח בבוקר, אחר יסגור בערב, שלישי ידאג לקורא בתורה, רביעי יעשה מכירת מצוות, חמישי יטפל בתקלות, וכן הלאה.
הכוונה הייתה טובה, אבל מהר מאוד זה החל לחרוק, המתנדבים לא הגיעו בזמן, שערי בית הכנסת נותרו נעולים והציבור מצא עצמו מתפלל בחוץ ברחבה בטרם תשקע החמה. וזו רק הבעיה הקטנה, איש לא דאג לגביה וחשבונות לא שולמו, לא היה מי שיקרא בתורה ועוד לא הייתה כתובת לבעיות. והבלגן חגג ובהעדר סמכות ניכרו גם חוסר האחריות ותחושה כללית של ביזוי המקום והתפקיד. בית הכנסת החל להידרדר ולאבד מהודו והדרו.
בהעדר כתובת ברורה לא היה עם מי לדבר על בעיות שנוצרו. כל מתנדב תורן טען "אני רק עוזר ועושה מה שאני יכול, אני לא גבאי ולא אחראי", וכך התפזרה הסמכות ונעלמה האחריות, ושוב חלחלה ההבנה: ללא גורם מרכזי אין יציבות, וללא אחריות אין שליחות. הקהילה שזכתה בעבר לשם של סדר וניקיון והייתה מושא לקנאה לכל הסביבה, הלכה ואיבדה את כוחה, ובית הכנסת הפך למבנה בעל קירות אך חסר עמוד שדרה.
תקדים מסוכן
מתוך הבנה שלא מספיק לב טוב, צריך ניהול עם אחריות. וכשהמשבר החריף, אחד הוותיקים ניסח זאת בכאב: יש ואקום. אין כתובת. אין מי שמחזיק את הלפיד. ואיש לא מוכן לקחת על עצמו את האחריות הזו, עלתה הצעה תקדימית: לשכור חברת ניהול ואחזקה חיצונית, בדיוק כפי שנהוג בבנייני מגורים ובוועדי בתים.
הרעיון היה פשוט: אם אין מי שמוכן להיות גבאי, נביא גוף מקצועי שיעשה את זה בשכר חודשי קבוע. החברה תפתח ותסגור, תדאג לניקיון ולסידור, תגבה דמי חבר ותשלומים, תטפל באחזקה, תדאג ללוח מודעות מסודר ולעדכון זמני תפילות ועוד
לרבים זה נשמע כמו פתרון מציל. לאחרים זה נשמע כמו פגיעה בזהות. מתנגדי המהלך זעקו בית כנסת הוא לא “עוד נכס”. איך ייתכן שמקדש מעט ינוהל בידי חברה חיצונית עם עובדים מתחלפים, שאינם בני המקום, ואולי אינם שומרי מצוות? איפה הרגש, ההיכרות עם האנשים, ההבנה העדינה של מנהגי הקהילה? ניהול מקצועי יכול לפתור תפעול, אבל בית כנסת הוא גם רוח. הוא גם שייכות. הוא גם מנהג. והנהגה. תפעול הוא דבר אחד, הכרעות רוחניות והלכתיות הן דבר אחר.
גבאי או מנהל?
מה תהיה הגדרתו של האדם מטעם חברת הניהול, גבאי או מנהל מקצועי? האם כל אדם יכול להתמנות מטעמה לתפקיד? אפילו חילוני? מי יכריע בשאלות בעלות צביון רוחני כגון קביעת זמני תפילה, הוספת שיעור חדש הדורש תקציב והחלטות בסוגיות כשרוּת או צניעות?
הגרש"ז אויערבך זצ"ל פוסק בספר מנחת שלמה תנינא (סימן סח) שאין לשנות מזמני התפילות או מסדרי הקהילה הנהוגים מקדמת דנא ללא דיון ציבורי והסכמה רחבה. לכן במקרה שהחליט הציבור על מינוי מנהל מקצועי, הוא יהיה בעל סמכויות ניהוליות ולא הלכתיות.
למה לא לשלם לגבאי מקומי?
דווקא מתוך הוויכוח על חברת הניהול עלתה הצעה חדשה: אם הקהילה ממילא מוכנה לשלם אלפי שקלים בחודש לחברה “זרה”, למה לא לשלם סכום צנוע למי מתוך הקהילה שייקח אחריות?
זה לא היה רק רעיון כלכלי, אלא תיקון מוסרי. ההבנה שהתחדדה הייתה פשוטה: גבאות היא עבודה. לפעמים עבודה קשה מאוד. ואם דורשים מאדם לשאת את כל העול, זמינות כמעט מלאה, התמודדות עם טענות, תקלות וכספים, אולי לא נכון לצפות שיעשה זאת ללא כל תמורה, לפחות ברמה של החזר והוקרה.
זהו אכן פתרון טוב אבל טומן בחובו "מלכודת" אחרת, שכר יכול ליצור יציבות, אבל גם עלול להפוך קשר קהילתי עמוק למערכת יחסי עובד־ מעביד עם ציפיות, דרישות וסכסוכים “הוא עכשיו שכיר”, “הוא עובד שלנו”, “הוא צריך לתת דין וחשבון”.
ההשלכות ההלכתיות של גבאי בשכר
הגבאי נחשב בהלכה כשומר חינם – כל עוד אינו מקבל כל שכר. הוא פטור מגנבה ואבדה, אם נהג בסבירות (שולחן ערוך חו"מ רצו, אגרות משה חו"מ ב ל).
אך גבאי בשכר – אפילו סמלי – נחשב לשומר שכר. הוא חייב על גנבה ואבדה ונדרש לסטנדרט זהירות גבוה יותר (דברי מלכיאל ח"א, כז). נוסף לכך הוא עשוי להיחשב לנותן שירות ולא עוד שליח ציבור, וסמכותו ההלכתית מצטמצמת.
האם הוקרה או שכר סמלי נחשבים שכר?
ההלכה כאמור מבחינה בין "שומר חינם" שאינו מקבל כל תמורה על שמירתו, לבין "שומר שכר" המקבל שכר וממילא חלות עליו חובות ממוניות חמורות יותר, כולל חיוב בגנבה ואבדה. אך השאלה שנדונה בפוסקים היא – היכן עובר הגבול ביניהם? האם גם שכר סימלי, כבוד או מלגה קטנה להחזר הוצאות, משנים את מעמדו של הגבאי משומר חינם לשומר שכר?
הפוסקים קובעים כי גם "שכר מועט – שכר הוא" (נתיבות המשפט רצו ס"ק ג). גם מתנה קבועה או מלגה, אם ניתנת בעד העבודה – משנה את הסטטוס ההלכתי לשומר שכר. רק הוקרה כללית שאין בה התחייבות לא נחשבת כשכר גמור. הדבר תלוי בכוונה, אם ההוקרה ניתנה על העבודה ולא בעד העבודה.
חשוב לשים לב שמהרגע שבו ניתן שכר – אפילו סמלי – מתעוררות שאלות הלכתיות ומשפטיות נוספות:
- האם ניתן לשלם שכר שבת בהבלעה, כחלק מתשלום חודשי כולל?
- האם גבאי שהתפטר או פוטר – זכאי לפיצויי פיטורין?
- האם יש להנפיק תלוש שכר ולבצע הפרשות לפנסיה וביטוח מנהלים?
- מהו מעמדו של גבאי כזה – בייחוד אם אין עמותה רשומה המעסיקה אותו?
לשאלות אלו אין תשובה אחידה – אך ברור כי קהילה המעסיקה גבאי קבוע, אפילו חצי רשמי, נדרשת לבדיקה משפטית והלכתית מסודרת בעזרת רואה חשבון, רב מקומי ויועץ מוסמך.
כיצד מקבלים החלטה על מינוי חברת ניהול
ההלכה דורשת מינוי רשמי של בעל סמכות לצורך ניהול כספי ציבור (שו"ע חו"מ קסג). בהעדר גבאי בעל סמכות כזו, ההחלטה על התקשרות עם חברת ניהול או תשלום לגבאי תתבצע רק לאחר קיום אספה כללית של הציבור והכרעה ברוב קולות בעד המהלך. מובן שנדרש קיום אספה רשמית הכולל פרסום מוקדם ותיעוד ההחלטה. כל חריגה מהנהלים עלולה להיחשב לניהול שלא ברשות שאינו תקף הלכתית והוא בעל השלכות משפטיות..
מודל מומלץ לקהילות
המהרש"ם (ח"א סימן קנט) מעודד קהילות להעניק שכר סמלי לגבאים לצורך יציבות ניהולית וכהוקרה על פועלם. אין בשכר זה כדי להפוך את הגבאי לשכיר של בית הכנסת, אלא זהו תגמול סמלי בעבור העבודה הקהילתית.
בקהילות שעדיין לא אימצו את פסקו של המהרש"ם ניתן להעניק לגבאים זכויות והטבות לצד זה או במקום שכר ישיר, כגון:
- פטור מתשלום דמי חבר חודשיים.
- פטור מתשלום עבור מקום קבוע בבית הכנסת, כולל בימים נוראים.
- הזכות לקבל את אולם בית הכנסת ביום האזכרה להוריו.
- הקצאה קבועה או הנחה משמעותית בעליות לתורה.
- תעודת הוקרה שנתית מטעם הציבור.
הצעות אלו מאזנות בין הצורך בהכרת טובה – לבין מגבלות תקציביות ורגישויות קהילתיות.
