האם כיסאות ששימשו לתפילה נושאים קדושה, ומה הגבול בין היתר הלכתי לביזוי מצווה ופגיעה בתורם
״סוף מעשה במחשבה תחילה״, אמרתו הידועה של רבי יהודה הלוי, איננה רק ביטוי ספרותי. בזוהר הקדוש (ח"ג רלח, א) מובא ביטוי דומה – "ראשון למחשבה אחרון למעשה". הרמב"ן בחיבורו 'האמונה והבטחון' (פ"ח) וכן רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי (מאמר ג, עג) משתמשים בביטוי דומה: "תחילת המחשבה [הכוונה] סוף המעשה". דהיינו לפני כל פעולה, יש לשקול לא רק את המעשה עצמו אלא גם את השלכותיו.
דווקא במרחב הציבורי, ובמיוחד בבית הכנסת, עיקרון זה מקבל משנה תוקף.
אילו הייתי יודע
כולנו משתמשים לעיתים במשפטים כמו: ״לא חשבתי על זה״ או ״אילו הייתי יודע, לא הייתי עושה כך״. אלא שחז״ל לימדו אותנו שאין די בכוונות טובות. חובתנו לחשוב מראש על התוצאה.
ישנם מעשים יומיומיים שנעשים מתוך שגרה, אך טומנים בחובם בעיות הלכתיות ורגשיות קשות, בעיקר בתחום שבין אדם לחברו. בניגוד לעבירות שבין אדם למקום, שבהן מועילה תשובה, "שבע יפול צדיק וקם" (משלי כד, טז); אדם יכול לעשות תשובה עם עצמו, בענייני בין אדם לחברו אין כפרה עד שירצה את חברו.
דברים המסורים ללב
בכלל המצוות והאיסורים שבין אדם לחברו נכלל איסור 'אונאת דברים' הנלמד מהפסוק (ויקרא כה, יז) "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹקֶיךָ, כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם", כדברי הגמרא (בב"מ נח, ב): מכפל הלשון "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ" אני למד אונאת דברים דווקא, מכיוון שאונאת ממון אני למד מפסוק אחר (ויקרא כה, יד), "וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר… אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו".
ומהי 'אונאת דברים'? "אם היה בעל תשובה, אל יאמר לו: זכור מעשיך הראשונים. אם היה בן גרים, אל יאמר לו: זכור מעשה אבותיך. אם היה גר ובא ללמוד תורה, אל יאמר לו: פה שאכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים בא ללמוד תורה שנאמרה מפי הגבורה?… רבי יהודה אומר: אף לא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים, שהרי הדבר מסור ללב, וכל דבר המסור ללב נאמר בו 'ויראת מאלקיך'.
וממשיכה הגמרא שם ומביאה את דברי רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: "גדול אונאת דברים מאונאת ממון שזה נאמר בו ויראת מאלקיך וזה לא נאמר בו ויראת מאלקיך".
תרומה והנצחה בבית כנסת הן דברים שבוודאי מסורים ללב, ועל כן חשוב להיות זהירים בהן שבעתיים, שהרי על זה נאמר "ויראת מאלקיך".
תרומה שהפכה לביזיון
ראובן, מתפלל קבוע בבית הכנסת, איבד את הוריו בתאונת דרכים קשה. מכספי הירושה בחר להנציח את זכרם בדרך של קדושה: ספר תורה מהודר, אוצר ספרים, וכיסאות חדשים לבית הכנסת – כולם עם הנצחה ברורה לעילוי נשמת הוריו.
שנים חלפו. הכיסאות בלו, והגבאי החליט להחליפם. כשפנה לראובן בבקשה לתרומה חדשה, השיב בכאב שאין בידו עוד אפשרות כלכלית. הגבאי ביקש את רשותו לחפש תורם אחר והבטיח לדאוג לכך שהכיסאות הישנים יועברו לבית כנסת אחר. ראובן הסכים.
אלא שיום אחד, בדרכו לקניות, הבחין ראובן בערימת כיסאות מושלכים בחורשה הסמוכה לבית הכנסת. ילדים קפצו עליהם, שיחקו והפכו אותם למתקן שעשועים. שמות הוריו התנוססו על גביהם.
ליבו של ראובן נשבר.
הוא ניגש לגבאי בזעקה: כיצד ניתן לנהוג כך בתרומת הנצחה? כיצד מושלכים כיסאות ששימשו לתפילה בביזיון? והיכן האחריות לכבוד המת ולכבוד התורם?
הגבאי המבויש, שלא חשב על מעשיו והשלכותיהם אלא רק ביקש לפנות את המקום לכיסאות החדשים, הרכין ראשו וניסה להסביר: "אתה צודק, אני מתנצל מעומק הלב. לא חשבתי על זה די הצורך. לא הייתה לי כוונה לגרום לך צער ועוגמת נפש, בסך הכול הייתי צריך לפנות את הכיסאות מבית הכנסת כדי שנוכל להכניס את הכיסאות החדשים, וחשבתי שנוכל להניחם זמנית בחצר הצמודה לבית הכנסת. אילו ידעתי שכך יהיה וכך תרגיש, ודאי שהייתי זהיר ורגיש יותר והייתי שם לב. אני שוב מתנצל".
האם יש קדושה בכיסאות בית הכנסת?
הגמרא במגילה (כו, ב) אומרת: "תשמישי קדושה נגנזין… ואלו הן תשמישי קדושה, דלוסקמי ספרים, תפילין ומזוזות ותיק של ספר תורה… אמר רבא… כורסיא בימה של עץ שמניחים עליו ספר תורה תשמישי קדושה.
תחילה נבאר את הדרגות בקדושה:
א. גוף הקדושה, היינו כתבי הקודש, כגון ספרי תורה, תפילין ומזוזות – חייבים גניזה.
ב. תשמיש קדושה, כגון תיק של ספר תורה, מטפחת של ספר תורה, ארון קודש ובימה שמניחים עליה ספר תורה – אסור להורידם מקדושתם, ואם אינם ראויים עוד למצוותם חייבים גניזה.
ג. תשמיש דתשמיש קדושה, דהיינו כשיש דבר המפסיק בינו לקדושה, כגון פרוכת שמחוץ לארון הקודש, או המפה שמניחים על הבימה ועליה מניחים את ספר התורה – המפה נחשבת לתשמיש קדושה ואילו הבימה נחשבת לתשמיש של תשמיש ומותר לעשות בה שימוש של חול.
בדין תשמיש של תשמיש קדושה יש לחלק בין כלי של בית הכנסת, כגון בימה וכיסאות, שעל כל פנים יש בהם קדושה מכוח בית הכנסת (כמבואר באו"ח קנא), לבין כלי שאין בו קדושה מכוח בית הכנסת, כגון נרתיק של טלית ותפילין, שהרי את התפילין מניחים בקופסאות פלסטיק מיוחדות ואותן מניחים בתוך נרתיק בד. הקופסאות ייחשבו תשמיש קדושה, ואילו נרתיק הבד ייחשב תשמיש דתשמיש.
ד. תשמיש מצווה, כגון ציצית, סוכה, לולב ושופר – אין בגופם קדושה, ואם אינם ראויים למצוותן מותר לזורקם ואינם צריכים גניזה כלל, ואם ראויים למצוותן אסור לעשות בהם שימוש מגונה משום ביזוי מצווה.
בספר 'עוד יוסף חי' (פר' ויקרא אות ג) מובא "כתבו הגאונים בספר מגן גיבורים (סימן קנב) באלף המגן (ס"ק ו): תיבות ישנות שבבית הכנסת שאינם ראויים לתשמישן פקע קדושתן. ועל הצד היותר טוב ימכרו לעצים להסקה ובדמים יקנו חדשים. כן כתב מחזיק ברכה בשם זרע אמת". ונראה שדין ספסלים קל מדין תיבה שמשתמשים בה לספר.
העולה מהאמור הוא שוודאי שאין קדושה בספסלים שבלו, ומותר למוכרם או לזורקם ואין צורך לגונזם, אולם, וזה העיקר: גם כאשר אין חיוב גניזה – יש איסור ביזוי.
ביזוי מצווה וביזוי לב אדם
השלכת כיסאות בחוסר כבוד, במקום שבו ילדים משחקים ומשחיתים, היא ביזוי מצווה לכל הדעות. אך מעבר לכך, יש כאן פגיעה חמורה בליבו של התורם.
הנצחה אינה עסקה טכנית. היא מעשה של לב, של זיכרון ושל כאב. כאשר גבאי מתעלם מההיבט האנושי, גם אם אינו עובר על איסור הלכתי מובהק – הוא עלול לעבור על איסור חמור של אונאת דברים.
אחריות גבאים – מחשבה לפני מעשה
המסקנה ברורה: גם כשמותר להשליך חפץ, אסור לעשות זאת בביזיון. גם כשאין קדושה – יש רגש. וגם כשאין איסור גניזה יש חובה של כבוד.
פתרונות פשוטים היו יכולים למנוע את הפגיעה: פרסום הודעה לגבאים הזקוקים לכיסאות, העברתם לבית כנסת אחר, או לכל הפחות שיחה כנה עם התורם טרם הפינוי. בתי כנסת רבים היו שמחים לקבל כיסאות ש״התיישנו״ במקום אחד – והיו הופכים לחדשים במקום אחר.
גבאות איננה רק ניהול לוגיסטי. היא שליחות. שליחות לשמור על כבוד המקום, כבוד המצווה – וכבוד האדם. לפני כל החלטה טכנית, חובה לעצור ולשאול: איך זה ייראה בעיני התורם? איך זה יישמע בלב של מי שנתן מתוך כאב ואמונה? כי לפעמים, ביזיון של כיסא – הוא ביזיון של לב.
